החלטה בתיק ע"פ 6244/10

           ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ל' ברודי) בעפ"ג 18298-08-10 מיום 19.8.2010 במסגרתו נדחתה בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו ביום 19.7.2010 על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד סגן הנשיא א' הימן).

1.        המערער הורשע על פי הודאתו בשני כתבי אישום. כתב האישום הראשון (ת.פ. 1901/07) ייחס לו עבירות של הסגת גבול פלילית [לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; פריצה לרכב בכוונה לגנוב (לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין); וגניבה מרכב (לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין). כתב האישום השני (ת.פ. 3339/08) ייחס למערער עבירות של גניבה (לפי סעיף 348 לחוק העונשין) והחזקת נכס חשוד כגנוב (לפי סעיף 413 לחוק העונשין).

2.        במסגרת הסדר הטיעון הופנה המערער לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר אשר יבחן האם יש מקום להפעיל עונש מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית, ואף ציין כי המערער לא הגיע לפגישות שתואמו עמו וכי הוא נמצא "במסלול של התדרדרות". בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי נעשו מאמצים רבים על מנת שלא להפעיל את העונש המותנה, זאת בשל תקופתו הממושכת יחסית, אולם הדגיש כי "כל המאמצים לא נשאו פרי". בית המשפט קבע כי עיון בתסקיר מלמד שהמערער לא התמיד בהליך הטיפולי בו השתלב, ולפיכך אין מנוס מהפעלת עונש המאסר המותנה. בנוסף הושתו על המערער ארבעה חודשי מאסר בפועל, שירוצו במצטבר, כך שעליו לרצות 16 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי השית על המערער גם חמישה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה כנגד רכוש מסוג עוון, למעט עבירה על פי סעיף 413 לחוק העונשין; שלושה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין וכן שבעה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה כנגד רכוש מסוג פשע.

           יש לציין כי בית משפט השלום עיכב את ריצוי עונש המאסר בפועל עד ליום 1.9.2010, וזאת לצורך התארגנות.

3.        על גזר הדין הנ"ל הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בד בבד, הוגשה על ידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בבקשה נטען כי בית משפט השלום שגה עת הורה על הפעלת העונש המותנה, וסתם את הגולל בכך על מאמצי השיקום. כן טען המערער כי בית משפט השלום לא נתן את מלוא המשקל לגילו, הודייתו המיידית והעובדה שלקח אחריות על מעשיו. המערער הדגיש כי הוא היה משוחרר במהלך כל משפטו והתייצב לכל הדיונים, דבר המפחית את עוצמת האינטרס הציבורי שבכליאתו. המשיבה התנגדה לבקשה זו וטענה כי לא הועלה על ידי המערער כל נימוק המצדיק את עיכוב הביצוע. המשיבה הדגישה כי הליך השיקום והגמילה שעבר המערער נכשל וכי שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו.

4.        ביום 19.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי סיכויי הערעור שהוגשו על ידי המערער הינם נמוכים וכי לא נמצאו על ידו כל סיבות אחרות המצדיקות היעתרות לבקשה "הן מבחינת אורך תקופת המאסר, והן בשל העדר נסיבות חריגות אחרות". מכאן הערעור שלפניי.

5.        המערער - באמצעות באת כוחו, עו"ד שמרית צור - יוצא כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, הוא עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה והמצדיקים היענות לבקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר. המערער יוצא גם כנגד הקביעה לפיה סיכויי הערעור שהוגש על ידו הינם נמוכים. לדבריו, העובדה שהוא נמצא בהליך גמילה מעלה את סיכויי הערעור ומצדיקה היענות לבקשתו. כן טוען המערער כי על פי פסיקתו של בית משפט זה, אין צורך להראות כי סיכויי הערעור גבוהים, אלא די בהבאת "טענות רציניות", דבר שלטענתו נעשה על ידו.

           המערער מציין כי הדיון בערעורו קבוע ליום 27.10.2010 ומשכך אי היענות לבקשתו לא תפגע כלל באינטרס הציבורי, זאת לעומת דחיית הבקשה אשר "תביא לפגיעה בלתי הפיכה באינטרסים שלו ובסיכויי הערעור שהוגש על ידו". לדבריו, התייצבותו למאסר ביום 1.9.2010, כפי שנקבע על ידי הערכאות דלמטה תביא לקריסת סיכויי הערעור, שכן הפסקת הליך הגמילה תייתר, הלכה למעשה, את הערעור שהוגש על ידו.

6.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד אושרה פטל - שבה וטענה כי אין כל נימוק המצדיק היענות לבקשתו של המערער. המשיבה הדגישה כי למערער ניתנו הזדמנויות רבות על ידי בית המשפט, החל מחודש מאי 2008, אולם מצבו של המערער לא השתנה. כן צויין כי הוגשו לבית המשפט ארבעה תסקירים בלתי חיוביים מטעם שירות המבחן, ובתסקיר מיום 14.7.2010 אף נאמר כי פנייתו של המערער למסגרת פרטית "שאינה מוכרת" עובר למתן גזר דינו מהווה "דרך להימנע מהתמודדות ישירה במסגרת טיפולית מחייבת בעלת גבולות ודרישות ברורים". בדיון ציינה באת כוח המשיבה כי נפתחו תיקים פליליים נוספים כנגד המערער, כאשר באחד מהם אף הוגש כנגדו כתב אישום.

           לטענת המשיבה סיכויי הערעור הינם נמוכים ביותר, זאת בין היתר נוכח העובדה שבית משפט השלום גזר את עונשו של המערער בהתחשב בעונש המאסר המותנה שהופעל על ידו. לדבריה, אין כל טעמים רציניים העולים מבקשתו של המבקש, ולפיכך יש לדחות את ערעורו.

דיון והכרעה

7.        דין הערעור להידחות. כידוע, כאשר בית המשפט מכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עליו לאזן בין שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר לבין שיקולים הנוגעים לאינטרסים של הפרט  [ע"פ 2832/10 בוחבוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2010)]. לפי הלכת שוורץ [ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)] במסגרת שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב, בין היתר: בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה; באורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; בסיכויי הערעור להתקבל; בעברו הפלילי של המבקש; בהתנהגותו במהלך המשפט; בנסיבותיו האישיות של המבקש ובשאלה האם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין.

8.        ואכן, אלו היו השיקולים שעמדו בפני בית המשפט המחוזי בבואו להכריע בבקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. בית המשפט המחוזי ייחס את מירב המשקל, בנסיבות המקרה דנן, לסיכויי הערעור, בקובעו כי סיכויים אלו אינם גבוהים במיוחד. מבלי לקבוע מסמרות בדבר סבורני כי החלטה זו מעוגנת בחומר שהונח לפני בית המשפט המחוזי. כפי שנטען על ידי באת-כוח המערער, הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מתמקד בטענה כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר המותנה, אשר יחבל בהליכי השיקום בהם שותף המערער. ואולם, טענה זו אינה מגובה בתסקירים הרבים שנערכו מטעם שירות המבחן והמלמדים כי למערער ניתנו הזדמנויות רבות להשתלב בהליכי גמילה שונים, אולם הוא לא הצליח לעשות כן. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער הפר את כללי ההתנהגות במרכז בו שהה, זייף בדיקות שתן וניסה לגנוב תחליפי סם, התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם ניסיון כן ואמיתי לשיקום. שירות המבחן מצא את המערער כמי ש"מכשיל פעם אחר פעם הזדמנות לשינוי מצבו" ותיאר כאמור את עיתוי הפניה להוסטל פרטי, אשר אינו מהווה מסגרת מוכרת לגמילה מסמים ואשר פועל באופן עצמאי וללא אישורים, כדרך להימנע מהתמודדות ישירה במסגרת טיפולית. בית המשפט המחוזי התייחס בנוסף לנסיבותיו האישיות של המבקש ולתקופת המאסר שהושתה עליו בקובעו כי אין בשיקולים אלו בכדי להטות את הכף לכיוון קבלת בקשתו.

           סבורני כי בית המשפט המחוזי קיבל החלטה המבוססת על מכלול השיקולים שעליו לשקול, תוך שניתן על ידו משקל מירבי לסיכויי הערעור שהוגש על ידי המבקש. לטעמי אין מקום להתערב בהחלטתו זו, זאת, בין היתר, נוכח העובדה שערעורו של המבקש צפוי להישמע בבית המשפט המחוזי בתקופה הקרובה, ולא שוכנעתי כי אי קבלת הערעור תוביל לפגיעה בלתי הפיכה באינטרסים שלו ובזכות הערעור השמורה לו.

9.        נוכח דברים אלו, הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.9.2010 בבית משפט השלום בראשון-לציון, כשהוא מצוייד בתעודת זהות, וזאת עד לשעה 11:30.

           ניתנה היום, ‏י"ט באלול התש"ע (29.8.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נג